ה"שבעה"
מיד עם תום הקבורה בבית העלמין מתחילה תקופת הַ"שִּׁבְעָה".
משפחתו של הנפטר הקרובים אליו מדרגה ראשונה, יושבת בבית האבלים לפרק זמן של שבוע. במסורת היהודית ישנה חשיבות רבה לשותפות האבל עם האבלים האחרים ועם בני משפחה ומכרים. לפיכך מקובל כי במהלך כל אותו שבוע האבלים יושבים בבית הָאָבֵל מבלי לצאת ממנו, ומכריהם באים לבקרם ולנחמם, שכן על פי המסורת נוכחותם מקלה על ימי האבל הראשונים ומסייעת להתמודד עם האובדן.
ספירתם של שבעת ימי האבל מתחילה מרגע הקבורה. הימים במסורת היהודית נמנים מצאת הכוכבים ועד צאת הכוכבים שלמחרת (ולא מחצות הלילה לחצות הלילה שלאחריו). לכן, אם נותרו ולו דקות ספורות של אור יום לאחר הקבורה, ייחשב יום הלוויה כיום הראשון של ה"שבעה". תקופת ה"שבעה" מסתיימת בבוקר היום השביעי שלאחר הקבורה, לאחר ישיבה קצרה באותו היום.
קיצור ימי ה"שבעה" מתקיים בתנאים הבאים:
במידה והקבורה נערכה לפני חג סוכות, פסח, שבועות, ראש השנה או יום הכיפורים, מסתיימת ה"שבעה" לפני כניסת החג. במקרה בו הסתיימו ימי ה"שבעה" באופן רגיל, מקצר החג את מניין ימי השלושים עבור קרובי המשפחה השונים מלבד הבנים והבנות של הנפטר (הבנים יספרו שלושים ימים מלאים לעניין תספורת, גילוח וקציצת ציפורניים). לעומת זאת, אם חלה הקבורה בימי חול המועד, נדחית ה"שבעה" ומתחילה רק במוצאי החג. חג הפורים אינו דוחה את ה"שבעה", אולם מחליפים לכבודו בגדים.
סעודת הבראה
סעודת ההבראה מתקיימת בשובם של האבלים מבית העלמין. נהוג להגיש בה מאכלים מעוגלים כגון ביצים, עדשים וכעכים, כסמל למעגל החיים.
איסור האבלים במלאכה
בכל תקופת ה"שבעה" המבקרים המגיעים לנחם את האבלים מסייעים להם במלאכות השונות כגון הכנת אוכל ועוד. האבל אסור במלאכה ואם הוא בעל עסק שישאל רב לפני הלוויה כיצד עליו לנהוג.
איסורי הנאה
איסורי הנאה כוללים איסור רחיצת הגוף, החלפת הבגדים וכיבוסם, תספורת וגילוח, סיכה (איפור, מריחת משחות שלא לצורך רפואי), נעילת הסנדל (נעילת נעליים מעור), תשמיש המיטה (קיום יחסי אישות), השתתפות בשמחות ויציאה מן הבית. יש הנוהגים גם שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, המסמלים חגיגיות ושמחה. נוסף על כך נהוג כי האבלים אינם שואלים בשלום חבריהם ויושבים על כיסאות נמוכים.
השינה בבית האבלים
יש מהאבלים שנהוג אצלם לישון בביתם במשך כל ימי ה"שבעה", ויש ששוהים בבית יחד לאורך היום ופורשים כל אחד לביתו בשעות הלילה לאחר שהלכו כל המנחמים.
בגדי הלבוש
בגדי הלבוש הנהוגים בתקופת ה"שבעה" כוללים את הבגדים שבהם נעשתה הקריעה במעמד הקבורה, ואין לובשים בגדים חדשים או כאלה שגוהצו זה עתה. יש אבלים שאינם נשארים באותם בגדים בכל ימי ה"שבעה". במקרה בו הוחלפה החולצה מכל סיבה שהיא אין חובה לקרוע את החולצה המוחלפת למעט באבלות על אחד ההורים שאז כל חולצה שתוחלף יש חובה לעשות בה "קריעה" ללא ברכה.
הדלקת נר נשמה
הדלקת נר נשמה נהוגה משעת הפטירה ובמשך כל ימי ה"שבעה".
תפילה ולימוד בבית האבלים
נהוג להתפלל כדי לאפשר לאבלים לומר קדיש במניין. לשם כך יש להביא לבית האבל ספר תורה, סידורים וכיפות וכן לדאוג שלפחות עשרה גברים יגיעו לשעת התפילה. אם הדבר אינו מתאפשר, מורשים האבלים לצאת לבית הכנסת לשם אמירת הקדיש. אל נוסח התפילה הרגיל מוסיפים "קדיש יתום" ומזמור מ"ט או ט"ז בתהילים. בקהילות המזרח נאמר לאחר כל תפילה את נוסח האשכבה.
לימוד משניות
לימוד משניות נהוג בבתי אבלים ובעיקר אצל יוצאי אשכנז לעילוי נשמתו של הנפטר בזמן שבין תפילת מנחה לתפילת ערבית. לימוד משניות מקובל בשל הדמיון הצלילי שבין המילים "משנה" ו"נשמה". המשניות הנבחרות הן לרוב משניות המתחילות באותיות היוצרות את שמו הפרטי של הנפטר, משניות העוסקות בחיים ובמוות וכן משניות ד'–ז' במסכת מקוואות פרק ז', היוצרות בראשיהן את המילה "נשמה". אצל רוב יוצאי עדות המזרח נהגו לומר דברי תורה והספד המעוררים את הציבור.
שבעה בשבת
השבת אינה מפסיקה את ה"שבעה", אולם מכניסת השבת אין מתאבלים בפרהסיה (בציבור). לקראת השבת, האבלים לובשים בגדים נקיים ויוצאים מן הבית, ואינם נוהגים מנהגי אבלות כלפי חוץ. מנהגי האבלות שבצנעה כגון לימוד תורה ותשמיש המיטה נמשכים גם בשבת.
עלייה לקבר בתום שבעת ימי האבל
העלייה לקבר מתקיימת לאחר שהאבלים יושבים זמן קצר בלבד בבוקר יום השביעי ואפילו דקות מעטות. הקמת האבלים מה"שבעה" נעשית על ידי קריאה של המנחמים לאבלים: "קוּמוּ מֵאֶבְלְכֶם" או בציטוט פסוקי נחמה, ולאחריהם קמים האבלים ועולים לקבר. אין חובה לעלות לקבר בשעות הבוקר ואפשר להתקלח ולהחליף את בגדי האבלות עוד לפני העלייה לקבר.
בבית העלמין נוהגים לערוך טקס קצר שבו נאמרים מזמורי תהילים, תפילת אשכבה ואוסף פסוקים (ממזמור קיט בתהלים) המתחילים באותיות היוצרות את שמו הפרטי של הנפטר ואת המילה "נשמה". לסיום נאמר "קדיש יתום" (בתנאי שיש מניין) ותפילת "אל מלא רחמים".
ה"שלושים"
שלושים ימי האבל הראשונים נקראים תקופת ה"שלושים", ספירתם מתחילה החל מיום הקבורה ו-29 ימים נוספים לאחריו.
לאחר תום ה"שבעה" נמשכים מנהגי האבלות באופן חלקי שמותאם לאבלים. בסיום ה"שלושים" תמה תקופת האבל על מרבית קרובי המשפחה, למעט האבלים על פטירת אב ואם, שאז נמשכת תקופת האבלות שלהם אחד עשר חודשים נוספים.
בתקופת ה"שלושים" נוהגים לשוב ולצאת מהבית, לחזור לשגרת היום ואף לעבודה, אך יש להימנע מתספורת, מתגלחת או מלבוש של בגדים חדשים. יש הנוהגים שלא ללבוש בגדים מגוהצים או חגיגיים ושלא להתקלח במים חמים. יש גם מי שאינם משתתפים בשמחות ואינם הולכים למקומות בילוי ובידור (יש המשתתפים בחופה ובטקסי ברית מילה ופדיון, אך לא במסיבות הנלוות אליהם) וכן אינם שומעים מוסיקה. בנוסף לכל אלה, נוהגים להדליק נרות נשמה לאורך כל ימי ה"שלושים".
בפרק הזמן של ה"שלושים" ממשיכים האבלים ואומרים "קדיש יתום" בזמן התפילות.
בתום שלושים ימים מן הקבורה עולה משפחתו של הנפטר לקברו. ביום השלושים רשאים האבלים על אח, אחות, בן, בת, רעיה או בעל להתגלח ולהסתפר, אולם באבלות על אב ואם אין איסור התספורת פוקע ביום זה וצריך גם גערה מחבר. אם יום השלושים חל בשבת, עולים אל הקבר ביום שישי שלפניו או ביום ראשון שלאחריו.
מקובל כי בעלייה זו מתקיים גם טקס חנוכת המצבה. טקס העלייה לקבר הנערך בסיום ה"שלושים" וביום השנה כולל את אותם הפסוקים והתפילות הנאמרים בעלייה לקבר בסיום ה"שבעה".
ביום השלושים מדליקים נר נשמה ומציבים אותו בבית במקום בולט וכן מדליקים נר בבית הכנסת.
שנת האבל הראשונה
בשנים עשר חודשי האבלות אין משתתפים בשמחות, בבילויים ובאירועים רבי משתתפים, וכן אין לובשים בגדים חדשים. במנהג שלא להסתפר ולא להתגלח יש הנוהגים להמשיכו עד תום שנת האבל ויש הנוהגים להתגלח מיד בתום השלושים.
בתום השנה מיום הפטירה לפי לוח השנה העברי (במקרים נדירים: בתום שנה מיום הקבורה) עולים האבלים לקבר ועורכים שם טקס קצר ונושאים דברים אישיים.
בשנה מעוברת מסתיימים מנהגי האבלות בתום שנים עשר חודשים, אולם העלייה לקבר נעשית על פי רוב רק לאחר שלושה עשר חודשים מן הפטירה והקבורה.
אמירת "קדיש יתום " על ידי האבלים נמשכת עד תום אחד עשר חודשים מיום הקבורה. מנהג יוצאי אשכנז להפסיק את הקדיש למשך שלושה שבועות ולחזור לאומרו בשבוע האחרון של שנת האבל. למנהג עדות המזרח יפסיקו את הקדיש לשבוע אחד בלבד ויחזרו לאומרו עד תום שנת האבל.